היפנים קוראים לזה מונו נו אווארה Mono no aware (ביפנית: 物の哀れ).

בתרגום חופשי, זהו "הפתוס של הדברים" – היכולת להרגיש עצב עדין ומתוק מול היופי החולף של הקיום. סאקורה, פריחת הדובדבן, היא ההתגלמות הפיזית של המושג הזה. היא פורחת בבת אחת, צובעת את העולם בלבן ובוורוד שנדמה כשייך לעולם אחר, ואז, תוך שבוע או שבועיים, נושרת כשלג ריחני על המדרכות ונעלמת. הידיעה שהיופי הזה ימות בקרוב היא זו שהופכת אותו לכה עוצמתי. עבורי, באותן שנים של שנות העשרה, הסאקורה לא הייתה רק עץ; היא הייתה המקום היחיד שבו שבריריות לא הייתה מילה קשורה לאכזריות.

היום אני בדירת הסטודיו בחיפה, סוף אביב 2026. זה מה שיצא לי לעשות היום.

והקטע למעלה, איתו אני חושבת לפתוח את הספר שלי.

הקטע, שיש לי יותר מדי קטעים שמועמדים להיות הפתיחה של הספר. ואז אני מוצאת את עצמי כבר זמן מה, מתחילה, זורמת, משנה כיוון ושוב. ושוב.

אז היום גיוונתי.

שילבתי גם ציור בסדר היום. ולא סתם. ציור מדיטטיבי בנקודות.

***

נהנתי מהציור כל כך שהתחשק לי לפתוח את הקנווס שישים על שישים סנטטימטר החדש ולעשות עליו ציור 'מסודר' יותר.

התחלתי עם רקע כחול אולטרמרין.

הוספתי ענפים בסיינה שרופה.

ערבבתי 4 אקריליק נוזלי והשתמשתי בספוג ליצירת עיגולים.