בוקר אחד אתה קם מלא חרדה ומחוסר כל הערכה עצמית.

מה אני שווה בכלל?

כלום באריזת שום דבר. איזה אריזה, אפילו אריזה אין לי.

אפס.

ואז אתה אומר לעצמך:

Fuck it all

נמאס לי. לחשבן. נמאס לי להיות תלויה. נמאס לי לפחד. מהפחד. נמאס לי להלחץ מהאי ידיעה.

נמאס לי לחשוב כל כך הרבה.

ולעשות כל כך מעט.

אז אתה מחליט לשים mute על המחשבות.
להושיט יד לפחד וללכת איתו ביחד.
להנחית את עצמך ישירות על האי ידיעה ופשוט לתת להכל לזרום דרכך.

ככה וככה אי אפשר לדעת מה יקרה עוד דקה.

תמיד אני אומרת ש"שינויים לוקחים זמן". זה לא ממש מדוייק, הם קורים ברגע.

את החיים שלי אני רוצה לחיות כאילו זה הרגע האחרון ומצד שני כאילו יש לרשותי את כל הזמן שבעולם.

2 ניגודים מוחלטים שמשלימים את עצמם לאיזון אחד.