חלק גדול מהחיים שלי עניין 'הזמן' העסיק חלק גדול מהזמן ומהחיים שלי.

אותו 'זמן' איבד יותר ויותר מהמשמעות שלו כל פעם שדבר אחר דבר, אדם אחר אדם, כל תרחיש לטוב ולרע, הביא איתו חלק פאזל שהוסיף עוד משהו לתמונה החסרה. תמונה שאני מסתכלת עליה היום ורואה איך היא הופכת להיות יותר ויותר ברורה ושלמה. צבעונית ומפתיעה. זו הרגשה מדהימה. המתנה שחיפשתי כל כך הרבה זמן בלי ממש להבין איך לחפש בדיוק, איפה או מה. זה פשוט קרה. וקורה. במקרה או לא במקרה.

הבוקר בדרך חזרה הביתה אחרי ששמתי את גבריאל בגן חשבתי לעצמי על אתמול בערב. הוא לא ממש הלך כמו שהייתי אולי רוצה. למען האמת, אני יכולה להודות שהתבאסתי ולא טיפה. אבל הצלחתי להשתחרר מהבאסה מהר, והרגשתי איך הפכתי מחוזקת קצת יותר. עם השנים שמתי לב שדווקא הדברים 'הקשים' הם שהופכים אותי יותר חזקה. כשאתה עולה זה קשה ומתיש, את השמחה העילאית אתה מרגיש כשאתה עוצר באיזו נקודת תצפית. ואז אתה לוקח נשימה עמוקה, מביט סביב ורואה את הדרך שעברת ואת הנוף האינסופי והמרהיב. טוב בעצם כיף עצום אפשר להרגיש גם במהלך ירידה 🙂 הרבה יותר קל וזורם מהעליה האיטית והקשה. אז הייתי בדרך חזרה הביתה, ואמרתי לעצמי שכמו שאני מאחלת לעצמי הרבה רגעים שמחים וטובים, כך גם אני מאחלת לעצמי רגעים פחות טובים, כואבים, רגעים מחזקים. הם הקרקע ממנה אפשר להמריא ולעוף.

כשהגעתי מאוחר יותר לסטודיו ופגשתי את אבא, סיפרתי לו על התובנות של הבוקר. לאור התגובה שלו למילותיי הרגשתי כמו תלמידה מצטיינת 🙂 לא שהופתעתי… זו בדיוק הגישה שלו. הוא תמיד אומר שאין טוב ואין רע, הכל עניין של היחס שלך לדברים. כשפועלים מתוך אהבה אז הכל מתקבל ונעשה באהבה. טוב / רע / נהדר / נפלא / איום / נורא – אלו רק הגדרות לרגש זמני שתלוי בנסיבות.

וזו עוצמתה של אהבה. החולשה הכי שברירית שמהווה את העוצמה הכי חזקה. בן אדם עוצמתי בעיניי זו אדם שיש בו ומונע על ידי האהבה.

אבא אמר שהיופי באהבה שמהווה זוגיות היא העובדה שכל מה ש'רע' מתחלק לשניים וכל מה ש'טוב' מתעצם כפליים. זה הערך המוסף שמולידה האהבה.

ליצור.

יש מיש.

יש גבר ויש אישה. והם נפגשים וניצת ביניהם ניצוץ של אהבה. אם הניצוץ יכבה או יתעצם ויהפוך ללהבה לוהטת וגדולה זה תלוי בהרבה דברים ולא תלוי בשום דבר. זה בדיוק המקום שבו ההגיון והחוסר היגיון מתחברים לדבר אחד מושלם. כל כך עוצמתי שיכול לעמוד מול כל העולם.

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח, ו-ז)

אם האהבה טהורה היא מתפשטת ושום דבר לא יוכל לעצור בעדה. לא העבר ולא העתיד. היא קיימת אחת ולתמיד. היא מועברת מדור לדור מכוח היצירה. היכולת ליצור היא הדלק של האהבה.

ליצור סיפורים, ליצור שירים, ליצור מנגינות, ליצור אמנות, ליצור טעמים, ליצור קשרים, ליצור ליצור יחסים, ליצור ילדים, ליצור חיים. חיים מתוך ולעבר אהבה. לאהוב את החיים ולחיות באהבה.

זה נשמע כל כך תמים. אבל זה הדבר היחיד שהוא נכון.

אם לא הייתה אהבה בין גבר ואישה, לא הייתי כאן היום. אם לא הייתה אהבה בין הורים לילדים, לא הייתי כאן היום. אם לא הייתה אהבה ליצירה – לא הייתי מוצאת את המשמעות שממלאה לי את כל הריקנות.

אהבה זה הדבר היחיד שנכון. הא"ב של הכל. ה הידיעה.

כשהיעד הוא אהבה אז הדרך הופכת להיות עצמה מלאת אהבה, לא משנה אם טועים בפניה, נתקעים בפקק או עושים פרסה. לא תועים בדרך אם הולכים בדרך של אהבה. כל פניה, עיכוב, מבוי סתום ופרסה הופכים להיות חלק מסיפור אהבה.

כשאני כותבת ככה אני מרגישה שאני מעופפת באיזה עולם ורוד, אבל זה לא המצב. העולם שלי צבעוני. אני אוהבת צבעים ומגוון. אוהבת את השחור בדיוק כמו את הלבן.

אחרי אתמול בערב חשבתי לעצמי שאני לא רוצה לשנות אף אחד, כמו שלא רוצה שאף אחד לא ישנה אותי. אני רוצה זוגיות עם בן אדם שלם ואמיתי. שנחיה ביחד בשלום ולא במלחמות, נשלים אחד את השני ולא נחפש כל הזמן איך לשנות. אחד שיקבל אותי ואני אותו עם כל הצבעוניות הקיימת ולא ננסה לצבוע מחדש. וכמו בציור בצבע, שהצבעים שלנו יתחברו ויצרו משהו חדש. צבע עשיר יותר, צבע חי וחיוני. צבע שנולד משילוב של שני צבעים משלימים, כמו בתורת הצבע. יצירת מופת מדויקת ונטולת הגיון. חי, מרהיב אירציונלי – כמו שאבא שלי אוהב לתאר את הקונספט ליצירה מהסוג הנעלה ביותר.

אמרתי לאבא שככה אני רואה את הזוגיות שאני רוצה, שהצבעים שלי ושל הבן זוג ייצרו תמונה חדשה עשירה בצבעוניות. "אחרת זו תהיה תמונה צבועה בצביעות" הוא מוסיף ואני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. אנחנו חוזרים אל הפאזל שעם כל חלק עוזר לתמונה להפוך לשלמה. יש כל כך הרבה חלקים בעולם, ולך תדע מה שייך באמת ומה מופיע סתם. נוכחתי לדעת איך גברים ונשים אוהבים מאד להתעסק בחיבורים, איפה הבליטה נכנסת לשקע והפאזל כביכול מתחבר. אבל הנקודה הכי חשובה שרובנו שוכחים, שהתמונה לא מסתכמת בחיבור בין קווי המתאר החיצוניים. בסופו של דבר אנחנו שואפים לחבר חלקים לתמונת פאזל שלמה. ומי שעשה אי פעם פאזל בחייו יודע טוב מאד שגם אם הבליטה נכנסת בדיוק לשקע זה עדיין לא אומר שהתמונה נכונה. לפעמים מתגנבת חתיכה מקופסא אחרת (אפילו עם אותם הצבעים) מה שיוצר סיטואציה מאד מבלבלת. ברור לכולנו שפאזל הוא סוג של כאב ראש שלא כולם אליו מתחברים. צריך הרבה סבלנות, צריך הרבה מאמצים. רק מי שיצא לו להרכיב בחיים תמונת פאזל בת אלפי חלקים, בייחוד ללא תמונה שלפיה מרכיבים את הפאזל, יוכל להבין על איזה תחושה אני מדברת. תחושה מלאה כזו של שלמות, כשאלפי החלקים יוצרים יחד תמונה אחת חדשה ויפה. כל חלק לכשעצמו הוא לא מספר הרבה, המשמעות נולדת מעצם החיבור ביניהם.

כזו אהבה אני רוצה.

בה השקעים והבליטות שלנו יתחברו באופן מושלם, ולא רק בקווי המתאר אלא גם בתוכן. החיבור של השלם שלי והשלם שלו ייצור ערך מוסף. אני חושבת שבאהבה לא אמורים 'להתפשר' ובכוח לחבר תמונה מחלקים לא מתאימים. זה יכול להיות קל, אבל לא ייצור תמונה שנעים להסתכל עליה. ואם רואים שהתמונה שחיברתם לא הרמונית ונעימה, לא בושה לפרק ולהתחיל מהתחלה. זה לא נעים, אני יודעת, זה קשה. לא סתם אמרתי לעצמי שאני מאחלת לעצמי גם חוויות 'קשות'. רק מהן אפשר ללמוד ולהתעלות. קרקע קשה היא בסיס להמראה בטוחה.

וכן… אני תמימה. גם אחרי שחוויתי לא מעט חוויות שבקלות יכלו להפוך אותי לציניקנית מהאגדות. כן… מאמינה שיש דבר כזה. אהבה.

להיות אחת עם השני, אחד עם השניה, לא מתוך מחויבות אלא מתוך בחירה. ללא הגדרה שתוחמת את האהבה בגדר ומגבילה את החופש של האחר. החופש להיות מי שאתה בכל רגע ללא תלות במי ובדבר מה. החופש לבחור את האהבה, בכל רגע. אני חושבת שזה אפשרי כשהבסיס הוא אהבה עצמית עמוקה. קבלה והכלה של מי שאתה, ולא געגועים למי שהיית או כמיהה לגירסא יותר טובה של עצמך. לאהוב את מי שאתה, ברגע זה. קשה, מאד קשה, אבל אפשרי. זו הקרקע להמראה. זו בחירה שיש לעשות בכל רגע נתון, גם נקלעים לסיטואציה הכי שלילית או מביכה.

לאהוב כשהכל טוב זה מעולה, לאהוב כשלא הכל טוב, זה מעשה נעלה. אני מאחלת לעצמי לחיות חיים מעולים שיביאו אותי פעם אחר פעם להתעלות.

זו המתנה שרציתי להעניק לעצמי שנים רבות. עבדתי ועדיין עובדת קשה כדי לשמור עליה בהווה. כמה מהדרכים שלי לשמור עליה היא להרהר, לכתוב על אהבה ולאהוב

והזוג בתמונה הם ההשראה שלי לאהבה, אני פה בדיוק בזכותה.