אני אוהבת את הרגע הזה של היום, ממש קצת לפני שהוא מסתיים.

לשים ברקע מוסיקה שמתחשק לי לשמוע באותו רגע. לאפשר לשארית היום לחלוף.

עברו כבר שבועיים מאז שחוויתי תפנית מדהימה בחיי.
זה היה יום ראשון, הריקנות שמילאה אותי בפעם המי יודע כמה כבר לא ריגשה אותי במיוחד. להפך, הפכתי כבר אדישה אליה ובאמת שכבר לא היה לי אכפת. מכלום, ובעיקר מאף אחד. בטח שלא מעצמי. איך יכול היה להיות אכפת לי מהאדם שלא מפסיק לאכזב אותי פעם אחר פעם?…

זה היה פורים, אבל לי בעיקר נמאס ממסיכות. רציתי לנצל את הלבד שלי שתפס אותי בחג ותכננתי בערב לתת לריקנות הזו לסחוף אותי השד יודע לאן.
בצהריים אחרי שסיימתי לעבוד פתחתי שוב את האוקיי. לא מתוך כוונה מסויימת, לא מתוך תקווה, יותר מתוך ייאוש והשלמה. זה מה יש. ריקנות רולז.

בערב חזרתי לעבודה, גיליתי שגם אנשים שמכירים אותי יכולים למצוא אותי שם. שוחה בים הריקנות. ולא היה לי אכפת. כי למה שיהיה לי? כולם נסחפים לשם ואני לא שונה מאף אחד. הרי מי שמצא אותי שם היה שם בדיוק כמוני… הוא טען שזהו ניסוי חברתי, ולי לא היה אכפת להאמין. דיברנו קצת על כמה שהעולם שלנו דפוק, שיש אנשים באמת טובים שנשארים לבד. שהעולם הריקני הזה גורם לתוכן שלהם לאבד משמעות. התוכן שלהם מפנה מקום לתחושת הריקנות. כי.. ריקנות רולז.

דיברנו על עוד אנשים ועל עוד עניינים, ולי דווקא התעורר רצון להוכיח לו, או בעיקר לעצמי, שאנחנו טועים. כשחזרתי הביתה החלטתי לקחת את עצמי בידיים, וללמוד לגלגל לבד. אני באמת לא זקוקה לאף אחד שיגלגל, זה לא כזה מסובך. אמנם יצא חובבני, אבל עושה את העבודה וזה מספיק טוב. הייתי נותנת לזה ציון 60. עובר.

והנה עברתי… לפאזה אחרת. הקצב משתנה, המילים מקבלות מרקם שונה. הנשימה מכתיבה את מה שקורה.
ואני פשוט נותנת לעצמי את האוקיי.

נסחפת.

לרגע נותנת משקל לפרשנות חסרת ערך של מילים.
ולמילים יש קסם משלהן. לפעמים הן יוצרות תוכן מריקנות.

הריק שביניהן – לפעמים יש בו תוכן עמוק הרבה יותר ממש שאפשר בכלל לדמיין.

ואז אני צוללת עמוק למעמקים. קוראת לעצמי לשוב. אני רואה את עצמי ואני באה אליי. וברגע חוזר האור לעיניי.

אלו לא עיני מלאך, אני בכלל שדה. "את מי שאת" אני מודה.

ברגע אחד ראיתי את עצמי באור אחר. כל מה שעד אותו רגע נהגתי לכנות 'ריקנות' הפך בשבריר שניה לתוכן עמוק מלא משמעות.

כל כך הרבה תוכן, שמאותו רגע התחיל לעלות על גדותיו. עד שהרגשתי שהסכר נשבר. הכל פשוט נשפך, ולא הפסיק לזרום. כל כך הרבה תוכן שיכול היה למלא תהום.

והנה עברו שבועיים והזרם נחלש.

עכשיו אני מתחילה לאסוף את עצמי מחדש.