כל חיי עד שהגעתי לכאן, המקום בו אני נמצאת כרגע, נראו לי כמו דרך ארוכה.
תמיד הרגשתי שאני צריכה להגיע לאנשהו, תמיד היה משהו שעוד מצפה לי, תמיד היה לי ברור שיש עוד דרך ארוכה לפניי.
גם אם עכשיו משהו לא מסתדר או לא מוצא חן בעיני, צריך להתאזר בסבלנות, לאסוף כוחות, להמשיך ללכת. כי בהמשך הדרך יהיה יותר טוב. הייתי בן אדם אופטימי סה"כ. חוץ מאותן פעמים שבהם הייתי פסימית, בהן היה לי ברור ששום דבר לא יהיה טוב. הכל חרא והכל יישאר חרא. גם תמיד היה חרא. חוץ מהפעמים שהיה טוב. כן היו פעמים שהיה בהם טוב.. ואולי עוד יהיה, הייתי מעודדת את עצמי, אני אופטימית.

בסה"כ תמיד הכל היה בסדר. לפעמים יותר 'יהיה בסדר' מאשר 'בסדר'. לפעמים 'הכל בסדר' אבל בפנים תוהו ובוהו אחד גדול. אבל ברוב הגדול של הפעמים כששאלו אותי

" מה שלומך ליזה? "

עניתי אוטומטית

"הכל בסדר"

ועכשיו תעזבו אותי לנפשי. כי הנפש שלי ממש לא בסדר ואין לי חשק לדבר על זה.

עכשיו לא משהו, אבל כשאגיע ליעד או למטרה, יהיה בסדר.
היום אני לא מרגישה טוב, אבל מחר יום חדש, יהיה בסדר.
זה לא הולך כמו שציפיתי, אבל יהיה בסדר.

לפעמים היה עד כדי כך לא בסדר שכל מה שרציתי זה לירות לעצמי כדור בראש. או לתלות את עצמי על חבל. או לקחת סכין ולדקור את עצמי מספיק פעמים, עד שיותר לא אוכל לדקור. מה אני אעשה, החיים גדולים עליי. ומה יהיה עם גבריאל? או ההורים שלי? או המשפחה והקרובים שלי? הם יהיו בסדר.

ככל שהסדר, או האיזון, שחיפשתי להגיע עליו היה בזמן עתיד – כך הוא נשאר בזמן עתיד. עבר יום, ועוד יום, ועוד יום.

יהיה בסדר אמרתי לעצמי.
העולם לא מושלם, שום דבר לא מושלם. קבלי אותו כמו שהוא. ליזה, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר.

טוב לא צריך להגזים. כן היו פה ושם רגעים בהם פשוט היה הכל בסדר. בלי דאגות, בלי חרטות. פשוט בסדר או אפילו מצוין, כאן ועכשיו. אבל אלו היו רגעים בודדים. ולרוב הייתי צריכה להתאמץ מאד כדי לתפוס אותם. כאלה הם, חמקמקים.

אבל נעזוב אותם. כי מהם רגע או שניים מיני רבים? הם די חסרי משמעות. אנחנו מדברים על הסך הכל, והסך הכל בסדר.

משום מה תמיד הרגשתי שאני לא רוצה לחיות חיים שהסיכום שלהם יהיה 'בסדר'

וואלה, אני יש לי מטרות. יש לי חלומות. יש לי שאיפות. יום אחד הכל יהיה מצוין. כי אני לא רוצה להסתפק בבסדר. ובנתיים הכל בסדר.

כל כך בסדר שפשוט משעמם. עליות וירידות, אבל אני זורמת. כי מאמינה שיום יבוא ויקרה משהו שיהפוך לי את הסדר. שיפיג את השעמום. שיכניס צבע לחיים האפורים והכל כך בסדר האלה.

ואז שאלתי את עצמי שאלה.

מי קבע את הסדר הזה?

שאני מרגישה בו בדרך כלל לא יותר מ'בסדר'

ככה זה העולם. זו המציאות. זה הסדר שהחוק מכתיב. שהחברה מכתיבה. תהיי בסדר והכל יהיה בסדר. אל תהיי תמימה, מי את שתשני סדרי עולם?

תלמדי להגיד תודה על מה שיש, להעריך שהכל בסדר, כי באמת ליזה, יכול להיות הרבה יותר גרוע.

אה תודה. אז הכל בסדר.

ולמה אני מרגישה כל כך בבלגן?…

וככה פחות או יותר התגלגלו חיי עד שהגעתי לכאן. ועכשיו כל הסדר שנהגתי לקבל כמובן מאיליו, איבד מהמובן שלו. בלגן בדרך כלל מביא עמו קונוטציות שליליות עבורי. אבל פתאום אני מוצאת בו קסם. את מקומו של הסדר תפס הקסם. ברגע קסום אחד פקחתי את העיניים וראיתי שהגעתי לפה. לקצה הדרך. ליעד. אני לא צריכה יותר לחכות שמשהו יגיע בהמשך, לא מטריד אותי מה עוד מצפה לי. מצאתי את המקום שלי. תמיד הייתי בו. אבל חייתי באשליה שאני הולכת באיזשהי דרך, שיום אחד תוביל אותי לאיזשהו יעד. וכל מה שאני יכולה לעשות זה להשתדל להנות מהדרך ובעיקר להיות בסדר. משערת שזה מה שהביא לתחושת הבלגן בסדר.

אין לי מילים לתאר את תחושת ההקלה שמלווה אותי מאז שהגעתי לפה. זה כל כך עוצמתית שיש אנשים שבטוחים שהשתגעתי. אני לא זקוקה להם כדי להבין אם השתגעתי או לא, כי אין מישהו שידע יותר טוב ממני מה בדיוק אני מרגישה. וגם אם זו ההגדרה של שיגעון, אז שיגעון! מעדיפה להיות משוגעת ולא בסדר.

בכל אופן, מאחר שאני כבר פה ולא ממהרת לשום מקום. הייתי רוצה לספר את הסיפור שלי, של האנשים והמקומות והרגעים שעזרו לי להגיע לכאן. זה די ארוך, וזה די מעניין ובעיקר זה מלא קסם.