ברגע הזה אני תופסת את עצמי, משחקת תופסת.

אני התופסת, הרגש והמחשבה הם החמקמקים.

לפעמים אני מצליחה לתפוס את המחשבה והיא עכשיו התופסת. אני חמקמקה, אבל את הרגש היא תופסת.

כשהרגש תופס אותי, אני נתפסת. תופס אותי כל כך חזק שאני מתעייפת. מחפשת את המחשבה שתבוא לעזרה אבל היא בשלה, חמקמקה.

כשהוא משחרר, אני שוב התופסת.

התפיסה עצמה היא חמקמקה. בכל רגע ורגע…

עד עכשיו, תפסתי את הרגע כמשהו חמקמק. מן נקודה רגעית, שרק מציינת את המעבר אל העתיד מתוך העבר.

ואז הגיע רגע שבו התפיסה שלי השתנתה. תפסתי את הרגע, שהיה עד עכשיו החמקמק מכולם, בכל העוצמה.

גם הרגש והמחשבה באו לעזרה. פתאום הפסקנו לשחק תופסת. עד הרגע הזה אני, הרגש והמחשבה תופסים את הרגע.

והוא עדיין חמקמק. אבל זה הכל עניין של תפיסה.