לפני חצי שנה בדיוק פתחתי את הבלוג הזה, זו הייתה מתנה ליום הולדת 29, לעשות מהפך בחיים לקראת גיל 30.

היום אני מסתכלת עליו ונבוכה שהוא רחוק ממה שדמיינתי שהוא יהיה.. בקטע רע.
מצד שני, כן יש לי את התובנה שזה לאו דווקא רע או טוב. זה פשוט ככה. ומה שהיה זה לא באמת משנה. מה שמשנה זה מה שקורה ברגע הזה. וזו הייתה הרי המטרה שלי… אולי כן השגתי את המטרה..
התשובה, איזו שלא תהיה, לא מעניינת אותי כרגע. מה שמדהים אותי שאני כאן ועכשיו כותבת. למרות שהיום הזה היה יום גרוע. למרות שדברים שעברתי לפני שנים משפיעים עליי גם היום, למרות שיש רגעים במהלך היום שאני חושבת על מה יקרה או לא יקרה ומתמלאת בדאגות וחרדות מיותרות.למרות כל זה, אני חווה יותר ויותר רגעים של שלווה, מן ידיעה כזו שמה שקורה – קורה בדיוק כמו שצריך לקרות. וזה בסדר.

אני יודעת שאם אני, עם כל מה שמשתמע מכך, אגיע לאיזון מתמשך בהווה שלי, להרמוניה פנימית כזו, בין מה שהיה או יהיה, כשהדבר היחיד שחשוב וקורה זה ההווה – אז תהיה לי האפשרות איכשהו לעזור גם לאחרות ואחרים שבמצב כמו שלי, פחות או יותר. זו המתנה הכי טובה שאני יכולה להעניק לעצמי ולאחרים.

ובשביל זה אני פה

וזה לא משנה באיזה שפה זו, השלווה או ההרמוניה היא לא בשפה כלשהי, היא אוניברסלית. לשפה שבה אני אשתמש אי באמת חשיבות, רק נוחות בהבעה וביטוי.