מאז שקיבלתי את ההחלטה שאני רוצה לנסות ולהכניס לחיי אמנות לחימה הספקתי להיות באימון אחד של ג'יו ג'יטסו ברזילאי והיום אימון של איגרוף קלאסי וגם איגרוף תאילנדי.
בשלושתם נהנתי. בשלושתם התחושה הייתה שהמאמנים מעולים. בשלושתם התעורר חשק ורצון להמשיך. סה"כ אני די בכושר, יש לי גמישות, יש לי מעט כוח ויש לי ראש טוב שקולט דברים מהר יחסית. גם לא מפריע לי להיות מיעוט נשי. אין לי ספק שאם אתמיד אגיע לרמה טובה סה"כ, אהנה מהאימונים, אשפר ואשמור על כושר. אירובי. חיטוב. גמישות. כוח. ביטחון. בנוסף להכל יכולת להגן על עצמי בסיטואציות שאני עלולה מתישהו ליפול אליהם.

הכל טוב ויפה.. רק שהלחימה המרכזית בכל הסיפור הזה תהיה ביני ולבין עצמי. וזה קרב קשה ומתיש. [אני רק חושבת על זה וכבר יוצא לי החשק להתחיל]. לנצח את עצמי, את המוח הכבד שלא מפסיק לחשוב, שמצייר לי מאות תמונות בראש תוך שהוא כותב לי עשרות תסריטים אפשריים. ואז מתחילים השיקולים, איפה עדיף, ומתי אספיק, וכמה פעמים, ואיך אגיע או איך אשלם. ובמקום לבחור פשוט מה טוב לי, אני מתחילה להתבלבל.

מצד אחד בא לי לוותר על הכל כבר עכשיו. הרי מה הטעם? מה כבר יצא מזה? החוסר ביטחון מתחרפן. מה זה בכלל עלה לי לראש הרעיון הדי מטופש הזה. מה לי וללחימה וטוב שנזכרתי בגיל 29.

מצד שני אני פשוט יודעת כמה טוב זה יעשה לי. אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני צריכה. כמה מכות טובות ולהתעורר לחיים. לשחרר את האגרסיות והמחסומים שנאגרו בתוכי במשך כל השנים. לאפשר לעצמי להשתחרר, להתפרע, לא לחשוב.

תכלס. לא לחשוב.

אני פשוט צריכה כמה שפחות לחשוב אם אני רוצה שזה יצליח. ואני רוצה. מאד.

אני צריכה לעשות את זה צעד צעד, לפי מה שמתאפשר ולפי מה שמרגיש מתאים, נוח וטוב. איזי.

להפסיק להיאבק בגלים אלא פשוט לעלות עליהם ולגלוש. להנות

בסופו של דבר זו המטרה העיקרית שלי.

אז זה לא משנה אם פעם או פעמיים בשבוע, או שבוע בלי אימון בכלל. לתת לדברים לבוא בזרימה ולא בכוח. להיות גמישה ולא להעמיס ואז להשבר ולברוח.

פשוט להמשיך ולראות איך הדברים יסתדרו, לא לנסות לנחש ואז להלחץ.